מי אני?

איך הגעתי לטיפול פסיכדלי?
לאחר יותר מעשרים שנות עבודת נוער, ותואר שני בפסיכולוגיה ייעוצית, תוך כדי עבודת רחוב עם עלם, העמותה הגדולה ביותר הפועלת עם נוער בסיכון, הקמתי את “אנשים טובים”, השירות הישראלי הראשון לצמצום נזקים פסיכדליים.
כמה שנים לאחר מכן, ב-2014, עזבתי כדי להקים מרכז מידע וייעוץ ל-30,000 הצעירים הישראלים שטיילו מדי שנה בהודו לאחר שירותם הצבאי. באותה שנה הייתה התלקחות רצינית עם עזה, והתחלתי לראות אנשים תחת השפעת פסיכדליים שעיבדו את הקרבות רק שבועיים קודם לכן. מספר הפינויים שנבעו ממשברים פסיכוטיים זינק והבנתי שעקרון הפחתת הנזק יכול לקחת אותנו רק עד הלום.
גיליתי את ה-ICPR (הכנס הבינלאומי למחקר פסיכדלי) באמסטרדם יום לאחר עצירת ביניים מתוכננת בדרכי לביקור משפחתי בקנדה. גם החשיפה למחקר וגם הקשרים המקצועיים שיצרתי שם נתנו לי את מה שהייתי צריך כדי להעמיק את העבודה עם המטיילים ו”לרכב על הגל”.
המרכזים (עברנו עם העונה) היו תמיד מרכזי דרופ-אין לא פורמליים שהציעו מרחב בטוח “ללא קשר למצב – רגשי, פסיכולוגי או תודעתי”, והיה ברור שאנחנו לא מציעים טיפול. המתנדבים ואני עשינו עבודה מדהימה וראינו תוצאות מדהימות עם המטיילים שהיו תחת השפעת פסיכדליים וקנאביס – לעתים קרובות חשפנו והתמודדנו עם בעיות עמוקות, ואפילו “החזרו כמה אנשים” ממה שיכול היה להפוך למשבר פסיכוטי ממושך או משבר מאני.
חזרתי לישראל בשנת 2019 כדי להביא את הניסיון שלי הביתה. נגיף הקורונה טרף את התוכניות שלי, אבל הייתי פעיל במאמצים מקומיים לקדם צמצום נזקים, כולל השתתפות בוועדה מייעצת בין-משרדית לוועדת הסמים של הכנסת, ולקדם את קידום הטיפול בסיוע פסיכדלי. התחלתי גם ללמוד טיפול פסיכדלי בעזרת קנאביס ב- Center for Medicinal Mindfulness ועובד כבר למעלה משנה עם מטופלי קנאביס מורשים.
עקבתי אחרי המחקר, פעיל בסצנת הפסיכדליה המקומית והפחתת נזקים, והלכתי לכנס באירופה ובצפון אמריקה. אני בתהליך של הכנת מרכז לעבודה, ועדיין צומח למונח “מטפל פסיכדלי”.