יש שיחה שמתרחשת ברחבי ישראל ממש עכשיו. היא לא תמיד רועשת, אבל היא קיימת ורוחשת מתחת לפני השטח. שומעים אותה בלחישות שקטות בבתי קפה תל אביביים, במעגלים טיפוליים בצפון, ובדיונים אינסופיים בפורומים מקוונים. זו שיחה על ריפוי, על תודעה, ועל התפקיד המשתנה של חומרים פסיכדליים בחברה שלנו. ובלב השיחה הזו עומדת שאלה פשוטה אך עמוקה: כשמישהו מנווט במצבים רבי העוצמה האלה, מי יושב לצידו?
במשך זמן רב, התשובה המובנת מאליה הייתה “מטפל מוסמך”. ויש לכך סיבה טובה – הנתיב הקליני הוא חיוני, והוא מספק מסגרת של בטיחות, אתיקה ואחריות מקצועית. אבל צומחת תשובה נוספת, כזו ששורשיה נטועים בקהילה ובניסיון אישי. זה החבר שמחזיק מרחב עבור חבר אחר, המטופל המנוסה שמסייע למתחיל לנווט את דרכו, האדם שהלך בדרך ועכשיו יודע כיצד להאיר אותה עבור אחרים.
שני התפקידים האלה הם סוג של הנחיה. שניהם חיוניים. ושניהם דורשים מיומנות, כבוד, וענווה. זו הסיבה שאנו מאמינים שהכשרה להנחיה פסיכדלית אינה מיועדת רק לאנשי מקצוע. היא מיועדת לכל מי שחש קריאה לעבודה הזו.
לאנשי המקצוע (המטפלים, המאמנים, הקלינאים):
עבורכם, הכשרה זו עוסקת בהוספת מודאליות עוצמתית לארגז הכלים הקליני שלכם. במשך שנים, חדר הטיפולים נשלט על ידי מילים. אבל מה קורה כשמטופל חוזר מפגישה עם חוויה שמתעלה מעל השפה? איך אתם, כאנשי מקצוע, מחזיקים את זה? ההכשרה הזו לא באה להחליף את המיומנויות שלכם; היא באה להוסיף להן מימד חדש. היא עוסקת בלימוד הפרוטוקולים הספציפיים, השיקולים האתיים ומסגרות הבטיחות כדי לשלב את העבודה הזו בפרקטיקה שלכם באחריות. זהו לימוד על כיצד להשתמש בחוויות אלו בהקשר טיפולי, כהשלמה לטיפול שאתם כבר מכירים ומתרגלים. זוהי התפתחות מקצועית לקראת החזית הבאה של בריאות הנפש.
למרפאים (המטופלים, העמיתים, הולכי הדרך):
עבורכם, הכשרה זו עוסקת בהעצמה. המעבר הזה הוא עמוק: זה המעבר מלהיות נושא הסיפור, ללהיות זה שמחזיק סיפורים. זו ההבנה שהאמפתיה שטיפחתם דרך האתגרים שלכם היא משאב אדיר. ההכשרה הזו לא מעניקה לכם את האמפתיה הזו – היא כבר שלכם. היא כן מעניקה לכם את המסגרת להשתמש בה בבטחה וביעילות. זהו לימוד אמנות יצירת המרחב הבטוח, הנוכחות שאינה מכוונת, והאמון באינטליגנציית הריפוי של האחר (או אפילו של עצמכם). אלו מיומנויות שתוכלו להשתמש בהן כדי להעמיק את המסע שלכם ולהפוך לעמוד תווך של תמיכה בקהילה שלכם.
זו שאלה הגיונית לשאול: איך ייתכן שגם אנשי מקצוע מוסמכים וגם מטופלים יכולים לעבור הכשרה לעבודה הזו? התשובה נעוצה בהיבט ייחודי של החוק הישראלי. בעוד שמשרד הבריאות (באמצעות היקל”ר) מפקח בקפדנות מי מקבל רישיון לקנאביס רפואי, הוא אינו מסדיר כיצד המטופל משתמש בתרופה לאחר קבלת האישור. הזמן, המקום, החברה, ה’סט’ וה’סטינג’ – כל אלה נתונים להחלטתו של הפרט. אמנם על מי שאינם מטפלים נאסר, ובצדק, ‘לטפל’ במחלות נפש, המציאות היא שאלפי מטופלים משתמשים בתרופה שרשמו להם מדי יום באופן לא מובנה. אנו גם יודעים שרבים משתמשים בו מסיבות שאינן ‘טיפול’ במחלת נפש מאובחנת – כדי לשנות מצב רוח, להתחבר, לחקור. ובניגוד לתרופות אחרות, קנאביס לרוב אינו נתפס כחומר הדורש פיקוח רפואי מתמיד. ההכשרה שלנו אינה קיימת כדי ‘לטפל’ במחלה, אלא כדי להביא מסגרת של בטיחות, כוונה והנחיה מקצועית לפרקטיקה שכבר מתקיימת. החוק אינו עוסק בתוספת של נוכחות תומכת לשימוש חוקי של מטופל בתרופה שלו, וזהו המרחב האתי שבו אנו פועלים.
ליבת העבודה הזו זהה לכולם: ללמוד כיצד ליצור מרחב של בטיחות ואמון עמוקים. אבל מה זה אומר, “להחזיק מרחב”? זוהי הפעולה הרדיקלית של להיות נוכח ללא אג’נדה. זה לדעת מתי להציע יד ומתי פשוט להיות נוכחות שקטה ויציבה. זה ההבדל בין להגיד “אתה צריך…” לבין לשאול “מה קורה אצלך עכשיו?”. אלו המיומנויות העדינות, אך העוצמתיות, שמהוות את הבסיס להנחיה אתית. ההבדל היחיד הוא ההקשר שבו תיישמו אותן.
בין אם אתם מתכננים לפתוח קליניקה או פשוט להיות חברים תומכים יותר, המסע מתחיל באותן מיומנויות יסוד.
מה הצעד הבא שלכם?
- אם אתם אנשי מקצוע המעוניינים להבין את הנתיב הקליני, הצטרפו למפגש הפתוח המקוון והחינמי שלנו ב-2 בספטמבר. [לינק: https://acptisrael.com/pgt-open-house-sep25/]
אם אתם נמצאים בנתיב אישי ורוצים לחוות את העבודה הזו ממקור ראשון, שקלו להצטרף למעגל קנאביס מודע המקוון שלי ב-21 בספטמבר. [לינק: shaunlacob.com/ccc]