הזמנה לשיחה על קנאביס (ופסיכדליים) בזמן מלחמה, עם טראומה טרייה – מה הבעיה?

לאחרונה נראה שכולם ממליצים לא לצרוך קנאביס וחומרים פסיכדליים (או לפחות מבקשים להמעיט בצריכה קבועה) בתקופות כאלה – בהן יש טראומה חריפה (עד שלושה-שישה חודשים) ומתח מלחמה – עבור חשש לעלייה בשיעור הסובלים מ-PTSD בהמשך.

האזהרות האלו מתמצתות במחקרים שמצאו שבין אנשים שקיבלו קנאביס וקטמין לאחר אירוע טראומטי, נראו יותר תסמינים של פוסט טראומה, מאשר בין אנשים שלא קיבלו את החומרים האלו. חשוב להבהיר שהמחקרים האלו נערכו ללא מעטפת טיפול נלווית. מסיבה כלשהי, כנראה שרוב האנשים צריכים ל”חוות את כוחה של החוויה” ולהתמודד עם הטראומה באופן מדורג, בלי “קיצורי דרך” שמאפשרים להם להתמודד עם הטראומות הישנות שלהם באופן מהיר. הבעיה היא שההמלצות האלו אינן רלוונטיות ואף מתעוררות בחרדה בין מאות אלפי חולים ואנשים שחיים עם קנאביס ביומיום.

אני מטפל בגישת מזעור נזקים. אני עובד עם אנשים שאינם שומעים להמלצות לא לצרוך חומרים, מתוך חוסר אמונה, תחושת אל-מוות, מרדנות, חוסר רלוונטיות (למשל מטופלי קנאביס עכשיו) או כל סיבה אחרת. אני יודע שיש מאות אלפי ישראלים שחומר הרגעה המועדף שלהם הוא קנאביס, ולמרות המלצות כל הגורמים, הם עדיין יפנו לחומר – חלקם בהצלחה וחלקם יגלו את הצד הפחות נעים של קנאביס.

השיחה תתמקד בקנאביס מכיוון שהוא החומר הנפוץ ביותר בישראל ויש מטופלים שאמורים לצרוך אותו מדי יום לפי הנחיות רופא. נדון גם במחקר לגבי קטמין (כדוגמה לחומר המשמש לטיפול פסיכדלי) ובהשערות והנחות לגבי שאר החומרים הפסיכדליים.

כרקע לשיחה, אני ממליץ לקרוא “על קנאביס (ופסיכדליים) בזמנים משוגעים כאלה” עליו נרחיב בשיחה.