חומרים המכונים פסיכדלים, הזיות ואנתאוגנים בשימוש במסורות אתנו-רפואיות במשך אלפי שנים, אך לאחר שימושים מבטיחים בשנות החמישים והשישים הם נאסרו במידה רבה בטיפול רפואי ובמחקר אנושי החל משנות השבעים כחלק מהנפילה מ המלחמה בסמים. עם זאת, ישנם מספר מחקרים המראים כי לחומרים אלה יש יישומים פוטנציאליים בטיפול בהתמכרויות. למרות שחומרים אלה מסווגים בדרך כלל כתוספת 1, על אף שאין בהם שימוש רפואי מבוסס והפוטנציאל הגבוה לשימוש בסמים, יש בכל זאת עדויות המצביעות על כך שהם עשויים להיות כלים בטוחים ויעילים להתערבות לטווח קצר בטיפול בהתמכרויות. עדויות מצביעות על כך שהפסיכדלים הם בעלי פרופיל בטיחות גדול בהרבה מהסמים הממכרים העיקריים, בעלי רמות תמותה נמוכות במיוחד, ומייצרים תלות גופנית מועטה, אם בכלל. מאמר זה סוקר מחקרים שבדקו את השימוש ב- LSD, פיוטה, איבוגאין ואיהואסקה לטיפול בתלות והמנגנונים האפשריים העומדים בבסיס אינדיקציות לאפקטיביות. עדויות מצביעות על כך שחומרים אלה מסייעים להתאוששות מתלות תרופתית באמצעות מגוון מנגנונים טיפוליים, כולל השפעה "לאחר הזוהר" הבולטת, שבאופן חלקי משקפת את פעולתם במערכת העצבים הסרוטונין. סרוטונין מוכר זה מכבר כמרכזי בדינמיקה הפנומנולוגית, הפיזית, הרגשית והקוגניטיבית הידועה של הפסיכדלים. דינמיקות מבוססות סרוטונין אלה רלוונטיות ישירות לטיפול בהתמכרות בגלל רמות סרוטונין מדוכאות שנמצאות באוכלוסיות מכורים, כמו גם תפקיד סרוטונין כמעביר עצבים המשפיע על מערכות עצביות רבות אחרות.