טיפול פסיכדלי חוקי כנראה יאושר בעוד כמה שנים, אבל כבר עשרות שנים יש עשרות אלפי ישראלים שצורכים חומרים אלו ללא מטפל.
מה מטפל מנוסה יכול לעשות בחדר הטיפול עם חוויות אלו? איך הוא יכול לתמוך במטופלים שלו להפוך חוויות אלו – נעימות וקשות – להזדמנות טיפולית, ובלי לעודד שימוש?
הזדמנות גם למי שמתלבט האם להביא תכנים כאלו לתוך חדר הטיפול לדבר על המורכבות בהחלטה הזאת. מתי צריך ללכת למטפל בגלל חוויה פסיכדלית, ואיך יודעים אם הוא יכול להכיל חוויות כאלו?
נדבר גם, ישר ולעניין, על האתגרים שבעבודה כזאת, על חוק ועל אתיקה.
גם נכיר לכם את הקורס החדש למטפלים, “שלם וחלקיו”