על ההבדל בין מחקר לטיפול

הדיווחים האחרונים על הצלחות רבות במחקר על טיפול בשילוב חומרים פסיכדליים מעורר התרגשות רבה בקרב אנשים שמתמודדים תקופה ארוכה עם מצבים נפשיים כמו דיכאון או פוסט-טראומה. אין לפסיכיאטריה או פסיכולוגיה כלים טובים ורבים נואשים. כאשר הם שומעים שהטיפול עזר למשתתפים רבים, הם רוצים גם הקלה. אני מאוד מבין אותם, אך זה גורם לציפייה לא מציאותית, לעתים לאכזבה מתהליך המחקר.

מאוד חשוב למי שמחפש להשתתף במחקר לקחת בחשבון את ההבדל בין מחקר לטיפול ואיך זה משפיע על החוויה:

  • מטרת המחקר לבחון את שיטת הטיפול, לא לרפא מטופל. כמובן שהחוקרים רוצים שהמחקר יצליח, ויצליח לרפא כמה שיותר אנשים, אך המטרה היא לבחון את החומר או שיטה. אם החוקר חושב שעדיף לתת למשתתף במחקר מנה גדולה יותר או קטנה יותר, הוא לא יכול לעשות זאת. רק במקרים בהם המחקר עושה נזק למשתתף, ניתן לעצור את התהליך – בכל מצב אחר על החוקר להיצמד לפרוטוקול שפרסם בהתחלה
  • למחקר יש סוף – לפעמים אפילו קשה: למחקר על חומרים פסיכדליים יש גם תהליך פסיכולוגי שמתחיל לפני המסעות (הכנה) ופגישות לאחר הפגישה (אינטגרציה), אך כולם מקוצבים בזמן אחיד, בין חודשיים לשלושה. ואז הם חייבים כמעט לנתק קשר. ה”כמעט” היא כי יוצרים קשר כל כמה חודשים למילוי שאלוני מעקב, אך אין מסגרת טיפולית מתמשכת.
  • לא תמיד מקבלים מנה פעילה: בכמעט כל מחקר על טיפול פסיכדלי, לפחות חלק מהפגישות יהיו על פלצבו, או מינון קטן מדי לעורר מצב פסיכדלי. כאשר זה לא מזיק, ואף גם מועיל לתהליכים מוצלחים, משמעות הדבר שיש ימי טיפול שלמים בהם הטיפולה הוא “לא אמיתי”.
  • השתתפות במחקר בדרך כלל לבודדים נבחרים: המחקרים, במיוחד בתחום הטיפול הפסיכדלי, ממוקדים מאוד. רוב המחקרים מקבלים עשרה משתתפים או פחות, והביקוש להשתתף במחקרים עם חומרים פסיכדליים כבר עצום – ולכן החוקרים יכולים לבחור ממש “בפינצטה” את מי שהם רוצים להשתתף והסיכוי להתקבל קטן ביותר.
  • אי אפשר לגלות מה באמת קורה: במחקר אסור לתת לנבחן לדעת מה קורה, כדי לא להשפיע על המחקר. 
מעניין? גם לחברים מגיע לדעת

כתיבת תגובה

ליצור קשר