כתבתי מאמר זה בינואר 2016 בעבודתי בהודו. מאז דברים נרגעו שם אבל כל מקרה לימד אותי עוד – ואני עדיין עומד מאחרי כל מילה שכתבתי אז:
מאמר זה מתייחס למצב שנמשך לפחות מספר ימים. אם אתם מחפשים איך לעזור לחבר שתחת השפעת חומרים פסיכדליים, המידע בקישור הזה
אם אתם מחפשים עזרה למישהו שעבר חוויה כזאת, אני ממליץ לפנות באופן ישיר לכפר איזון, המומחים העולמיים בנושא, ללא כל ספק.
הגעתי להודו בינואר 2016, מלא התלהבות וציפייה. לא ידעתי אז שהטיול הזה יביא אותי אל מול תופעה מורכבת וטעונה כמו “התפלפות”. מאז, דברים נרגעו, אך כל מקרה לימד אותי עוד, ואני עדיין עומד מאחורי כל מילה שכתבתי אז.
המאמר הזה מתייחס למצב שנמשך לפחות מספר ימים. אם אתם מחפשים איך לעזור לחבר שתחת השפעת חומרים פסיכדליים, המידע בקישור הזה יכול לעזור לכם: .
הטיול המיוחל והמציאות המורכבת
אני שונא את המילה “להתפלפ”. היא חמודה ופשוטה מדי לתאר את המצבים המורכבים שהיא אמורה לתאר. מה עובר על הבן אדם וחבריו, וכמה משקל יש למילה הזאת בקהילת התרמילאים בהודו?
דמיינו לכם שאתם באמצע הטיול המיוחל להודו – להרגיש את החופש המוחלט אחרי 15 שנים של התמסרות (12 שנים בביה”ס ועוד 3 בצבא). התקופה האחרונה בארץ הייתה ממש קשה ולחוצה לכמעט כולם. חלק היו חיילים בזמן המבצעים, חלק היו באזורים מופצצים, חלק “סתם” נדבקו ברוח התקופה. זה בנוסף לשאר המאמצים שנדרשים בשנות העשרה המאוחרות ותחילת שנות ה-20, בארץ ובכל העולם.
בהודו, “סאב קוץ’ מילגה” – הכל אפשרי. ההורים לא על הראש, השכנים וחברה לא יראו ולא ישמעו. מי שלא סוחר יודע שעבירת סמים עוברת בשוחד (ואפילו לא מספיק שצריך לספר להורים). המקום המושלם לפרוק הכל ולנסות דברים חדשים. במדינה בה ההזוי הוא מחזה יום-יומי, מעשי התרמילאים נספגים בקלות.
כולם (קרי – כל תרמילאי) שמעו על “המתפלפים” – אלו שחזרו הביתה לארץ אחרי ש”איבדו את זה”. כמעט כולם לפחות מכירים מישהו שמכיר מישהו שהתפלפ. כולם יודעים שזאת תופעה. אבל מעטים מכירים יותר ממקרה אחד מקרוב, והם מבינים שזה נדיר (על פי הספירה שלנו, הרבה פחות מ-0.3%) ולרוב התרמילאים יש איזה סטריוטיפ ש”שומר” עליו.
סטריוטיפים, מציאות, וסיפורים אישיים
רוב הסטריוטיפים מופיעים ברוב הסיפורים, אך אין שני מקרים זההים ואין סטריוטיפ אחד שהיה בכל המקרים. לא תמיד הם עשו הרבה סמים פסיכדליים, לא תמיד עירבבו סמים, לא תמיד היו בעיות נפשיות (יוצאות דופן – לא נכלול את בעיות הנפשיות המאפיינות את גיל הנעורים) בהיסטוריה או במשפחה. לא תמיד היו בטיול הראשון. העיקר שלכל אחד שמטייל בהודו יש את הסטריוטיפ שלא מתאים להם.
ואם כל הסטריוטיפים נכונים, אז אפשר פשוט להתפלל לא להיות האחד או שתיים מתוך האלף. האמת היא שכל אחד הוא סיפור בפני עצמו, אבל יש חוויה משותפת בה בדרך כלל משתתפים רבים. מעבר ל”פלופ” עצמו, יש את החברים שלו לטיול, גם אלו שעזבו כי לא ידעו איך לעזור וגם אלו שנשארו ו”סחבו” אותו, לפעמים לחודשים רבים.
השלכות על הסביבה: חברים, משפחה, וקהילה
יש שכנים בגסטהאוס, או אנשים שהם פוגשים במסעדות ובמקומות אחרים. יש צוות הודי בגסטהאוס שצריך להכיל התנהגות חריגה ולהתמודד עם דעותיהם של האורחים האחרים. יש משפחה ו/או חברים בארץ שמנסים להבין את השיחות המשתנות וחוסר עונים כתוצאה של המרחק.
יש גם אנשים שמתגייסים ונמצאים לעזור, בדרך כלל שליחים של בתי חב”ד או הבית היהודי, הבית החם הישראלי במנאלי או עוד בתים קטנים. לפעמים זה ישראלים או הודים מאוד מוכרים לישראלים שמגוייסים לחפש פתרון. כמעט כל פעם שמישהו פונה, נשארו אחריו גלים, כמו אלו שנשארים על פני המים אחרי שאבן כבר שוקעת.
האם זה יכול להיות אני?
יש שאלות כמו “האם זה היה יכול להיות אני?” והשאלה הנרמזת “האם זה יכול להיות אני בהמשך?” היא שאלה קשה כי כולם כבר יודעים שזה יכול להיות כל אחד, וההסתברות גדולה יותר ככל שאתה עונה על יותר קריטריונים. בסופו של דבר, כל כך הרבה צעירים עונים על אותם הסטריוטיפים ומעטים (במספרים) נפגעים. ולכן אין תשובה לשאלה הזאת. זה לא לוטו, לגמרי אקרעי.
יש דברים שאפשר לעשות לצמצם את הסיכון. זה מתחיל בהכרה (לפחות בסיסית של החומר). הסיכויים משתפרים כשכל אחד מבין מה “נקודות הטורפה” שלו ונוקט בצעדים לתת להם מענה. לדוגמא, אדם שיודע שיש לו נטייה לחרדה (“לאכול סרטים”) יכול להרגיש טוב יותר ובטוח יותר במקום מוכר עם אנשים שהוא סומך עליהם מאשר במסיבה של זרים.
בגלל שכל כך הרבה מהסיפורים כוללים היבט של תחושת רדיפה או חרדה לא רציונלית, הורדת רמת הלחץ והחרדה בעת חוויה פסיכדלית מונעת יצירת “סרטי אימה” שממשיכים גם אחרי שחלף החומר מהגוף. “האם עשיתי כל מה שיכולתי לעזור?”, “איך יכולתי לתת לזה לקרות?” או “האם גם לי יש אשמה במה שקרה?” גם נשאלות המון.
כוונות טובות לעזור או לשמור על חבר במצב רגיש או קשה לפעמים גורמות לקבוצה “לסחוב” מישהו במשבר פסיכוטי במשך שבועות ואף חודשים. יש אלו שניסו להרגיע את “הפלופ” ובעצם הוסיפו עוד שכבה להזיה שלו. רצונות טובים בלי ידע עזרו במקרים רבים – הבית המשפחתי החם, מקבל, אוהב ולא טיפולי שנתנו שליחי הבית היהודי כאן בעונה נתן לרבים במצבים אלו תחושת בטחון ותזכורת איך העולם התנהל לפני שהכל השתנה או “נהיה ברור ומובן”.
אבל אין תשובה נכונה לכולם. קשה גם לדעת מה התשובה הנכונה לגבי הפרט. נדרשת רמת רגישות גבוהה במיוחד להבחין איך דברים משפיעים על האדם. כשמודבר בחבר שגם מנסה להבין את מקומו במה שקורה, עוד יותר קשה לו לדעת מה הדבר הנכון לעשות.
לחבריו פחות משנה כמה הסיבה לכך שמהססים להודיע למשפחה על מצבו זה בגלל שהם לא רוצים להפחיד אותם, כמה זה בגלל שהם מרגישים אשמים שחברם נקלע לצרה ועוד לא הודיעו ואפילו כמה זה בגלל שהם לא באמת יודעים מה קורה ואיך לתאר את זה – בסופו של דבר יש הרבה “סיבות” לחכות ולנסות להרגיע ולתקן מה שמשתבש.
מדי פעם מצליחים או משכנעים אותו לחזור הביתה (והוא עדיין מסוגל לעשות זאת לבד), אבל יותר מדי פעמים המצב מתקבע עד שהחברים מרגישים באמת חסרי עונים – הקבוצה ששמרה עליו קודם מתפרקת (בגלל הלחץ) או המצב הופך להיות אלים או אינטנסיבי מדי (שמירה 24/7, לפעמים כולל נעילה בחדר) הם פונים בייאוש לעזרה.
“מה קורה איתו?” נשאלת פחות – נראה לי כי הם סומכים על כך שיגיע לאחד המקומות הטובים בארץ וכי הדאגה כבר לא שלהם. האהבה, הדאגה והמסירות היו אמיתיים. גם אלו שלא מצליחים לשאת את ההתנהגויות, התבטאויות או אחריות ממשיכים לדאוג, הרבה אחרי שלא מוכנים לראות אותו יותר. למרות אכפתיות שלהם, יש להם טיול שלהם לשקם.
מעטים הגיעו להודו כדי לתרום, אולי שמחים להזדמנות ומתגייסים בקלות, אך כמעט כל תרמילאי כאן למסע האישי שלו, ומנסים להבין מה קרה לטיול שלהם בימים, שבועות או חודשים אחרי הפינוי. כשיושבים עם כל אחד בנפרד (ולעתים גם כקבוצה שעברה ארוע), אפשר להגיע לתשובות לחלק מהשאלות.
יש אלו שמחליטים להתנזר מסים (או לפחות פסיכדליים). אחרים צמאים למי שמוכן לשמוע את חוויה שלהם אחרי תקופה שמישהו אחר נזקק לכל תשומת הלב. כשמדובר במישהו שעובר חוויה זאת (חבר “מתפלפ”) פעם שנייה האפקט מועצם וכל פעם נוספת מטלטלת עוד יותר.
צמצום סיכונים: הבנה, הכנה, והתמודדות
אבל כמו תאונות דרכים שימשיכו להוות סכנה כל עוד נוהגים על הכביש, יש דברים שאפשר לעשות. ברכב אפשר להיזהר בנסיעה, אפשר להיות ערני למה מתרחש סביבך, אפשר לחגור חגורה למקרה שיש תאונה כדי להפחית את הנזק. אפשר גם לבחור רכב עמיד יותר לתאונות. כל אחד צריך לדעת איפה המכשולים שלו בנהיגה שיכולים לסכן אותו יותר או פחות.
למרות שכל מי שפגשתי בהודו מכיר את תופעת “ההתפלפות”, אנחנו רואים עלייה בצריכת סמים, במיוחד פסיכדליים ועירבובי סמים שונים. צעירי ישראלים מאומנים היטב להכיר בסכנות שסביבם ולהמשיך בשגרה. אפשר להתייחס לצריכת הסמים כאן בעת חיפוש תשובות וגילוי עצמי כדרך נוספת לחוות ריגוש וחוויות חדשות, כיציאה מהנוח והמוכר המאפשרת נקודות מבט אחרות על חוויות והחיים.
הרי אם לא היה מה להפיק מסמים, אנשים לא היו עושים הרבה. וכאשר אנחנו מדברים עם תרמילאים ממקום שמכיר ברצונות וכוונות שלהם מאחורי השימוש, הרבה יותר קל על הערכת סיכונים וצמצום נזקים.
הצורך בריגוש, חיפוש זהות, וסמים פסיכדליים
הצורך לריגוש גדול. הוא מתבטא בדרכים שונות. ההגיון, המחקרים והמציאות בשטח כולם רואים קשר בין אינטנסיביות השירות הצבאית לחיפוש ריגושים והערכת סיכונים. הצעירים שמגיעים עכשיו התרגלו לרמת גירוי גבוהה במיוחד ו”חסינים” יותר לפחדים. רק שה”חסינות” היא לעתים רחוקות שטחית.
כדוגמא, אדם מתרגל להיות ערני ומטוח כדי להבין מהר האם קולות הנפץ שהוא שומע הם זיקוקים או פצצות. בדרך כלל התהליך קורה מהר והוא כמעט אדיש. הוא מגיע להודו ונרגע. הוא לא מחפש את קולות הנפץ. כשחשיבתו אינו כרגיל – אולי עם סמים פסיכדלי, אולי מתוך חוסר שינה, לפעמים מספיק עישון צ’ראס או שתיית באנג לאסי, אולי משהו אחר ממש מפריע ומציק לו.
כשהוא במצב רגיש זה, מישהו אחר החליט לקנות זיקוקים ומרים ערב עם פיצוצים קשים ורבים. הוא נבהל, אבל לא רק מהפיצוץ. העובדה שזיקוק הצליח לערער אותו כל כך מבהיל גם כן. ואם הוא במצב “רגיש” מחשבתי, הוא יכול בקלות להיכנס למצב בו משתלטת עליו תחושת חוסר בטחון.
מתוך מצבו המעורער הוא מחפש סיבה להצדיק את ההרגשה, מתחיל לזהות דפוסים וסימנים וזה הופך להיות הבסיס של ההזיה. בפינה שלנו בהודו אנחנו פוגשים ומכירים צעירים בכל שלבי הטיול והשימוש. יש מספיק גופים בחברה העוסקים במניעת שימוש וחינוך להתנזרות.
אנחנו עובדים, בעיקר, עם האנשים שאצלם מדיניות זאת כבר נכשלה – הם עברו את ההרצאות וקראו את החומרים של גופים כמו משרד החינוך והרשות למלחמה בסמים, ולא מאמינים לזה (הרי מי שמאמין לא יעז לעשות דבר כזה מסוכן וחסר תועלת) ומעוניינים או עושים.
מזעור נזקים: תמיכה, ידע, והבנה
אנחנו עוסקים במזעור נזקים, לא בעיצוב התנהגות. אנחנו לא אומרים לאנשים מה לעשות או לא לעשות. אנחנו משלימים ידע שחסר ורלוונטי ומהווים מקום בו ניתן להתייעץ בגובהה העיניים, בשפה מוכרת וללא שיפוטיות.
אנחנו יושבים עם חברה’ מרגע הנחיתה ועד להמראה הביתה ודרך כל מה שעוברים באמצע – השאלות, הדאגות, הריבים, האהבות, התובנות וגם הסיוטים שבאים עם הפסיכדליים, ההתמודדות עם הבית וההתמודדות עם העצמי בזמן טיול תרמילאים.
“התפלפות” היא רק אחד הדברים שקורים כאן, והיא לא מנותק ההווית הטיול של אחרים. כשמדברים על הכל בפתיחות, אז שאלות כמו “דלוק או פלופ?” ומתי שוני אצל אחר הוא סימן לדאגה הופכות לקלות יותר.
כמו שכל סיפור “התפלפות” הוא סיפור בפני עצמו, השיחה עם הצעיר שמשתמש או מתעניין הוא אינדיבדואלי. מיהו הצעיר, מבנה האישיות, הצרכים השונים, חוויות העבר, רמת ידע קיים וקשרים החברתיים עם האנשים איתם הוא צורך הם מן המשתנים שקובעים איך ועל מה נדבר.
כשמדברים ממקום של קבלה אהבה, יחד עם הכרת העובדות (שכולל נכונות להגיד כשלא יודעים), יש הרבה נכונות לדבר ואף לשמוע. אנחנו לא משכנעים אנשים להפסיק או לצמצם את השימוש. חלק משמעותי מאלו איתם אנחנו מדברים מחליטים במהלך או אחרי השיחה לעשות זאת.
אחרים משנים תוכניות או מרגישים יותר בטוחים במעשים שלהם, אבל כולם יוצאים יותר מבינים, וזה עוזר לקבל החלטות בריאות יותר.
עוד מידע אודות סמים
שירותים בנושא סמים
פגישות אישיות
