שתהיה לך נחיתה רכה וקלה

אנשים מאוד שונים ואין מדריך כתוב שיכול להיות נכון לכולם, אבל יש כמה מגמות ואני מגיש אותם לשיקולך

לעבד את המשמעות – כאשר אני חוזר לארץ, אני חוזר לקיבוץ ולפחות 100-150 אנשים רוצים לשמוע ממני איך היה. 90% רוצים סיכום במילה, או מקסימום משפט, אחד. להם אני נותן סיכום. כמעט כל האחרים היו בהודו ו/או מכירים אותי מצויין, והם עוזרים לי לעבד את החוויה ולהפנים לקחים. כשאנחנו מדברים על חוויה או מקום, אני לא מסתפק בתיאור מה שהיה ומשפט כמו “איזה הודו” או “זה היה טוב” אלא לחפש מה גרם לחוויה או מקום להיות משמעותי ואני עושה זאת בתהליך מתגלגל – אם אתמול דיברתי עם מישהו על זה שאני אוהב את קסול בגלל האנשים ששם, בפעם הבאה שאדבר על קסול (גם אם השיחה עם אדם אחר), אנסה לדבר על מה יש באנשים שם שכל כך קסם לי. בגלל שהצורך שלי לעבד ולדבר גדול מהיכולת של רוב האנשים להקשיב, אני “מפזר את הטיפול” בין חברים שונים.

להפסיק (לפחות להפחית) פעילות בקבוצות שקשורות להודו – כשחוזרים מחוויה גדולה ומשמעותית כמו הטיול להודו, הדבר הכי טבעי זה לרצות לשתף – תמונות, סיפורים, המלצות ועוד. הקבוצות מספקות מסגרת טובה לזה (ובמיוחד כשנמאס לסובבים לשמוע “עוד סיפור הודו”), אבל בתוך גבולות. אם כבר בחרת והעלית את 300 התמנות הטובות (מוך ה-2,000 שיש), כתבת את ההמלצות (ודיס-המלצות), והקבוצות עדיין התעסוקה העיקרית או מספקות צורך עז להרגיש “הודו” ולהיזכר במה שהיה, זה הזמן לצמצם את הפעילות כי זה לעולם לא ייגמר. תמיד יהיה עוד מישהו עם שאלה או צורך שיש לך תשובה אליה (גם אם אחרי זמן קצר זה הופך לאותה שאלה שוב ושוב) או עוד מישהו בבעיה שהיית בה. מי שצריך את הקבוצות האלו לשמור על “ההודו הפרטי” כנראה מתקשה לשחרר ולהתמקד בחיים שאחרי הטיול.